פסק-דין בתיק ת"ק 36975-03-10

בפני תביעה לתשלום פיצויים בשל משלוח דברי פרסום לתיבת דואר אלקטרוני.

תמצית העובדות הרלוונטיות

הנתבעת, אוניברסיטת תל אביב, הינה מוסד להשכלה גבוהה הפועל ללא מטרות רווח. במסגרת פעילותה, נוהגת הנתבעת לפתוח לכל סטודנט הלומד אצלה תיבת דואר אלקטרוני המצויה על גבי שרתים שבבעלותה. תיבת דואר זו מיועדת בעיקר להוות כלי תקשורת בין הסטודנט לנתבעת במכלול ההיבטים הקשורים בלימודיו. בעת פתיחת תיבת הדואר חותם הסטודנט על "הצהרת שימוש" (להלן: "ההצהרה") הכוללת, בין היתר, את הפסקה הבאה:

"הנני מתיר/ה בזאת את פרסום שמי ונתוני כפי שהם מוזנים במערכת E-mail Directory ברשימות התפוצה הפומביות של אוניברסיטת תל אביב"

הנתבעת נוהגת לעשות בתיבות הדואר האלקטרוני של תלמידיה, בין היתר, שימוש לשם מסירת הודעות שונות וכך עשתה גם ביחס לתובע.

התובע הינו סטודנט הלומד אצל הנתבעת. אף לתובע נפתחה תיבת דואר אלקטרוני כמקובל אצל הנתבעת ואף התובע חתם על ההצהרה לפי דרישת הנתבעת.

ביום 2.2.10, נשלחה לתובע הודעת דואר אלקטרוני מטעם הנתבעת ואשר כותרתה "קורס אנגלית עסקית רוצה לצאת לדרך". במסגרת ההודעה צוינו תכניו של הקורס, היקפו ועלות ההרשמה הצפויה  לסטודנט בסך 1,000 ש"ח. בעקבות הודעה זו, פנה התובע לנתבעת בכתב, הודיע שאין הוא מעוניין לקבל הודעות כגון אלו מהנתבעת ובקש כי שמו יוסר מרשימת הנמענים של הנתבעת. בו ביום הגיבה הנתבעת לפנייה זו והודיעה כי היא מסרבת להסיר את שמו של התובע מרשימת הנמענים. הנתבעת נמקה עמדתה בכך שתיבת הדואר האלקטרוני סופקה לתובע על ידי הנתבעת שלכן, לטעמה, היא רשאית להוסיף ולדוור אליה הודעות.

ביום 11.2.10 נשלחה לתובע הודעה שנייה מטעם הנתבעת, אשר כותרתה "הזדמנות כמעט אחרונה - רישום לקורסי תעודה" ובמסגרתה הזמנה להירשם למגוון קורסים "במחירים מסובסדים לסטודנטים". בעקבות ההודעה השנייה שב ופנה התובע בבקשה להסרת שמו מרשימת התפוצה של הנתבעת. לשווא. ביום 22.2.10 נשלחה לתובע הודעה שלישית וזו הפעם כותרתה "נפתחה סדנה לדחיינות אקדמית". ושוב פנה התובע ובהודעת דואר אלקטרוני בבקשה הסרתו מרשימת התפוצה. כך גם במכתב מיום 1.3.10 אך ללא הועיל. ביום 2.3.10 קבל התובע הודעת דואר אלקטרוני רביעית מהנתבעת ובמסגרתה הזמנה להירשם לסדנה המוצעת לסטודנטים ללא תשלום. בעקבות זאת הוגשה תביעה זו.

טענות הצדדים

לטענת התובע, שלוש ההודעות הראשונות אשר נשלחו על ידי הנתבעת לתיבת הדואר האלקטרוני כמפורט בכתב התביעה, מהוות "דבר פרסומת" אשר שיגורן מנוגד לחוק. התובע עותר איפה לחיוב הנתבעת בתשלום הפיצויים הקבועים בחוק בסך של 1,000 ש"ח לכל הודעה אך מעמיד תביעתו על סך כולל של 2,000 ש"ח.

בתגובה, טוענת הנתבעת כי כעיקרון, היא פועלת במטרה להעניק לתלמידיה קשת רחבה של כלים ולהרחיב את אופקיהם מעבר למסלול לימודיהם. שיווק תכנים שכאלו איננו מיועד להשיא רווחים לנתבעת ולא נעשה על בסיס מסחרי שלכן גם מחיריו בדרך כלל מסובסדים. הנתבעת מדגישה כי במסגרת ההצהרה מסכימים הסטודנטים לקבלת הודעות מהנתבעת ואף מתחייבים לעשות שימוש במשאבי המחשב לצורך לימודיהם. ההודעות אשר נשלחו לתובע, טוענת הנתבעת, נכללות בדיוק במסגרת זו של שימוש במחשב כחלק מלימודי התובע ובדיוק כשם שהוא מקבל בדרך זו כל מידע אחר הנוגע ללימודיו. עוד טענה הנתבעת בכתב ההגנה כי ההודעות שנשלחו לתובע לא נשלחו "באופן מסחרי" ולכן מותרות במשלוח. במצב זה טוענת הנתבעת שמשלוח ההודעות נעשה כדין.

טענות הצדדים בדיון

כאשר בין הצדדים אין מחלוקות עובדתיות, השלימו הצדדים את טיעוניהם בעל פה. בטיעוניו, הדגיש התובע כי אף שתיבת הדואר ניתנה לו על ידי הנתבעת, הרי שלו בלבד היא והוא היחיד שיקבע אם יישלחו אליו דברי פרסום. תיבת הדואר מיועדת לצרכים אקדמאים בלבד וכך גם נכתב בהצהרה. ההודעות נשוא התביעה, לשיטתו, אינם בגדר צרכים אקדמאים.

נציג הנתבעת מצידו, טען כי תיבות הדואר דוגמת זו שניתנה לתובע מצויות ברשת פנימית של הנתבעת (אינטרה-נט) שלכן אין הנתבעת כפופה כלל לאיסורים עליהם מתבסס התובע. עוד טען נציג הנתבעת כי לדידה של הנתבעת מהוות הודעות דוגמת אלו נשוא התביעה חלק אינטגראלי מהשירותים שמעניקה הנתבעת לסטודנטים. מהפן הטכני, טען נציג הנתבעת כי בלתי אפשרי לנהל מערך רשימות תפוצה אשר יאפשר לכל סטודנט מכ- 27,000 סטודנטים לבחור אילו הודעות הוא מעוניין לקבל ואילו לא.

דיון

תביעה זו מתבססת על התיקון מיום 27.5.08 לחוק התקשורת (בזק ושירותים), התשמ"ב-1982 (להלן: "החוק") במסגרתו הוסף לחוק סעיף 30א. בסעיף זה נאסר שיגורו של "דבר פרסומת", בין היתר באמצעות דואר אלקטרוני, ללא קבלת הסכמה מפורשת מראש ובכתב של הנמען. הפרת הוראה זו עלולה להיחשב הן כעבירה פלילית והן כעוולה אזרחית, בגינה מוסמך בית המשפט אף לחייב המפרסם בפיצוי לדוגמא בסך של עד 1,000 ש"ח בגין כל הודעה ובלא צורך בהוכחת נזק.

תיקון זה לחוק נועד להתמודדות עם תופעת הפצתם ההמונית של הודעות פרסומת (spam) באמצעות רשתות התקשורת, תופעה שהגיעה כדי מטרד ציבורי. מידת חשיבותו של התיקון לחוק לשם הגנה על הציבור מאותו מטרד גובר ברורה בעליל ומאז התיקון לחוק ניתנו פסקי דין לרוב לחיוב מפרסמים אשר פעלו בניגוד לו.

"דבר פרסומת" מוגדר בחוק כך: "מסר המופץ באופן מסחרי, שמטרתו לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת". ההודעות נשוא תביעה זו ואשר שלחה הנתבעת, מיועדות בעליל לעודד את הנמענים לרכוש בתשלום שירותים שונים של הנתבעת. הנתבעת הינה מוסד אקדמאי והלימודים השונים אשר היא מאפשרת לבאים בשעריה הם הם השירותים המוצעים על ידה. ההודעות נשוא תביעה זו נכללות איפה בהגדרת "דבר פרסומת" ובדין חזרה הנתבעת במהלך הדיון מהטענה שלא כן הדבר.

במהלך הדיון בפני טען נציג הנתבעת כי מאחר וההודעות מופצות על ידי הנתבעת ברשת פנימית (אינטרה-נט) ולא ברשת האינטרנט, הרי שמגבלות החוק כלל לא חלות עליה. טענה זו לא נטענה בכתב ההגנה וגם מידת הגמישות הראויה בסדרי הדין בבית המשפט לתביעות קטנות, איננה צריכה לאפשר העלאת טענה מפתיעה במהלך הדיון, בלא שהצד שכנגד יוכל להיערך אליה מבעוד מועד. הטענה בדבר שלילת תחולת החוק מלכתחילה הינה טענה שחייבת הייתה הנתבעת להעלות מראש ודי בכך כדי לדחותה על הסף. זאת ועוד, ככלל, רשת האינטרה-נט, הינה רשת תקשורת מחשבים פנים ארגונית, הפועלת בטכנולוגיית האינטרנט ומשפרת את התקשורת הפנים ארגונית (ראה ההגדרה בויקיפדיה) כך שסביר להניח כי זו גם תכלית הרשת הפנימית של הנתבעת. להוכחת טענה המתיימרת להוציא מתכולת החוק קבוצה המחוברת לרשת פנים ארגונית חייבת הייתה הנתבעת להציג ראיות של ממש המאפשרות אבחנה בין רשת האינטרנט לרשת האינטרה-נט, הן עניינית והן באשר לתכולתו של החוק, קל וחומר כשנראה שפרשנות שכזו נוגדת במובהק את תכליתו של החוק והשאיפה להגן על הציבור מפני משלוח דברי פרסום בהודעות אלקטרוניות. הנתבעת לא הציגה כל ראיות או הסברים לכך כך שגם לגופם של דברים לא ניתן לקבל טענה שכזו.